`תְּפִלַּת הַשְׁכָּבָה`

This is another tᵊphil•âhꞋ whose wording is likely unique to Teimân•imꞋ (and, therefore, probably different from the Hebrew-English si•durꞋ Sᵊphârâd•iꞋ).

Teimân•imꞋ recite הַשְׁכָּבָה, not Yiz•korꞋ.

In the Teimân•imꞋ Beit ha-kᵊnësꞋët, the sha"tz recites הַשְׁכָּבָה only by request, on behalf of a congregant who has either just finished sitting shiv•âhꞋ or is commemorating the anniversary of the death of an immediate (Tor•âhꞋ) relative.

Unlike other traditions, however, in the Teimân•imꞋ Beit ha-kᵊnësꞋët, the sha"tz recites הַשְׁכָּבָה in remembrance of all immediate relatives and members of the congregation who died during the past year only on Yom ha-Ki•pur•imꞋ (in contrast to the Sᵊphârâd•imꞋ and Ash•kᵊnazꞋim traditions who recite their version also on three other occasions: on the last day of Khag ha-Matz•otꞋ, the second day of Shâvu•otꞋ and on Shᵊmin•iꞋ A•tzërꞋët). Ash•kᵊnazꞋim recite a different prayer (Yiz•korꞋ).

הַשְׁכָּבָה is primarily recited in Beit ha-kᵊnësꞋët in response to a personal request; following Shiv•âhꞋ and on the anniversary of the death of a close (Tor•âhꞋ-keeping) relative.

From the `תִּכּלַאל` (pp. קנה-ו)

`הַשְׁכָּבָה לַאִישׁ`

Mor•eiꞋnu hâ-Rav RabꞋi Av•râ•hâmꞋ Elendaf, in [his book] עָנָף חַיִּים, wrote (in Sha•khar•itꞋ Shab•âtꞋ) not to say הַשְׁכָּבָה except for whomever was buried [that] week or on the annual anniversary date. However, during the rest of the time, it isn't appropriate for saying it on account of arousing judgments or even on account of accumulated trouble (ibid.).

If he is an important man, add these verses for him. There are some who adhere toa tradition of opening with these verses for all [their] dead [immediate relatives].

^ג מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי-אָדָם: מָה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים, וּבְנֵי-אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן: יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם: טוֹב שֵׁם מִשֶׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיוֹם הִוָּלְדוֹ: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע— אֶת הַאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: וְנָחֲךָ י--ה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו‫:

From here is for the remainder of the dead.

מְנוּחָה נְכוֹנָה בִּיְשִׁיבָה עֶלְיוֹנָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלַת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים: וְחִלּוּץ עֲצָמוֹת וְכַפָּרַת אֲשָׁמוֹת: וְהַרְחָקַת פֶּשַׁע וְהַקְרָבַת יֶשַׁע: וְחֶמְלָה וַחֲנִינָה מִלִּפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה: וַחוּלָקָא טָבָא לְחיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: שָׁם תְּהֶא מְנָת וּמְחִצַּת וַיְשִׁיבַת הַנֶּפֶשׁ הַשֵׁם הַטּוֹב כְּבוֹד אָחִנוּ ( [מוֹרֵינוּ וְרַבֵּינוּ] פִּלוֹנִי בֶּן פִּלוֹנִי) (רוּחַ י--ה תְּנִיחֶנּוּ בְּגַן עֵדֶן,) דְּאִתְפְּטַר מִן עָלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהַנָא מָרֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, הַמֶּלֶךּ בְּרַחֲמָיו יְרַחֵם עָלָיו, ( מִכאן, עַל כָּל פִּיסְקאָ עַד "ועל משכבו יבוא שלום," עוֹנִים אָמֵן) וְיָחוֹס וְיַחְמוֹל עָלָיו, [אָמֵן] ^א מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים בְּרַחֲמָיו יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ וּבְצֵל כְּנָפָיו, [אָמֵן] וְיִזְכֶּה לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם י--ה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, [אָמֵן] לְקֵץ הַיָּמִין יַעְמִידֵהוּ, [אָמֵן] וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא יַזְמִינֵהוּ, [אָמֵן] וּמִנַּחַל עֲדָנָיו יַשְׁקֵהוּ, [אָמֵן] וּמִזִיו שְׁכִינָתוֹ יְהַנֵּהוּ, [אָמֵן] וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִשְׁמָתוֹ, [אָמֵן] וְיָשִׂים כָּבוֹד מֱנוּחָתוֹ וְחֻפָּתוֹ לֵאמֹר י--ה הוּא נַחֲלָתוֹ, [אָמֵן] וִילַוֶּה אֵלָיו הַשָּׁלוֹם, [אָמֵן] וְעַל מִשְׁכָּבוֹ יָבוֹא שָּׁלוֹם, [אָמֵן] כַּכָּתוּב [יְשַעְיָהוּ 57.2] "יָבוֹא שָּׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם; הֹלֵךְ נְכֹחוֹ": הוּא וִכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבִים עִמּוֹ כֻּלָּם יִהְיוּ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת, וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְאִמְרוּ אָמֵן

^{ג (p. קנה)} In the סִידוּר כת"י of כה"ר לֵוִי NâgꞋar, the order [of the sentences] is like this: מה רב, [then] מה יקר, [then] ירויון, [then] ונחך, [then] טוב שם, [then] סוף דבר.

^{א (p. קנו)} When saying הַשְׁכָּבָה is following the שִׁבְעָה, the majority custom is to shorten and stop here [continuing with] וילוה אליו השלום.

`הַשְׁכָּבָה לַאִשָּׁה`

There are adherents-of-the-custom to open with these verses.

‫[מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה 31.1:] אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: ([מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה 31.30:] שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת י--ה הִיא תִתְהַלָל:) תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָּ וִיהַלְלוּהּ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ: רַחְמָנָא דִּי רַחְמָנוּתָא דִּילֵיהּ הִיא, וּבְמֵימְרֵיהּ אִתְבְּרִיאוּ תְּרֵין עָלְמִין – עָלְמָא הָדֵין וְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְכַנֵּשׁ בֵּיהּ צַדְקָנִיּוֹת וְחַסְדָּנִיּוֹת דְּעָבְדָן רְעוּתֵיהּ, הוּא בְּמֵימְרֵיהּ וּבְתוּקְפֵיהּ יֵימַר לְמֵיעַל קֳדָמוֹהִי דּוּכְרַן הָאִשָּׁה הַכְּבוּדָּה וְהַצְּנוּעָה מָרְתָא (פִּלוֹנִית בָּת פִּלוֹנִית) דְּאִתְפְּטַרַת מִן עָלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהַנָא מָרֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, הַמֶּלֶךּ בְּרַחֲמָיו יְרַחֵם עַלֶיהָ, (אָמֵן) וְיָחוֹס וְיַחְמוֹל עַלֶיהָ, (אָמֵן) וִילַוֶּה אֵלֶיהָ הַשָּׁלוֹם, (אָמֵן) וְעַל מִשְׁכָּבָהּ יָבוֹא שָּׁלוֹם, (אָמֵן) כַּכָּתוּב [יְשַעְיָהוּ 57.2] "יָבוֹא שָּׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם; (הֹלֵךְ נְכֹחוֹ)": הִיא וִכָל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבוֹת עִמָּהּ כֻּלָּן יִהְיוּ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת, וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְאִמְרוּ אָמֵן

תְּפִלַּת הַשְׁכָּבָה

From the תִּכּלַאל (pp. קנה-ו)

הַשְׁכָּבָה לַאִישׁ

הַשְׁכָּבָה לַאִשָּׁה

Nᵊtzâr•imꞋ… Authentic

`תְּפִלַּת הַשְׁכָּבָה`

From the `תִּכּלַאל` (pp. קנה-ו)

`הַשְׁכָּבָה לַאִישׁ`

`הַשְׁכָּבָה לַאִשָּׁה`